הספד לאמא

אמא, הרבה עצב וכאב מלווים את פרידתך מאיתנו. כאב על חיים שנפסקו כך פתאום, ללא התראה. עצב על החלומות והמכאובים שליוו אותך בחייך ונותרו עימך גם בלכתך. כאב הגעגוע המתגבר, ותחושת חוסר האונים המלווה אותנו בימים מוזרים אלו שאנו חיים בהם כבמעין חלום. זמן מאתגר למות בו.

אבל גם כמה שמחות שזורות בעצב הזה של היום.

שמחתי לשמוע ולראות שהשבועות האחרונים היו מאושרים מבחינתך, בבית, עם אבא, על אף הקורונה, ואולי דווקא בגללה וההשלכות הסביבתיות הקשות של ההתמודדות איתה. אולי היה זה הקושי שנמצא בחוץ, לכולם. אולי זמן האיכות הרב עם אבא. אמרת לי לפני כמה ימים שאתם כל כך עסוקים, צופים, מסדרים, מדברים – שאתם לא מספיקים הכל. ושמחתי על כך.

בראשי ובמחשבתי, אני שמח גם על האופן שבו נפרדת מאיתנו. ללא כאב, סבל, נכות או תלות פיזית, ללא מודעות למכה שפגעה בך, ותוך שיכולת להישאר יפה וגאה עד הרגע האחרון. פשוט נראית כמוך, רגיל, יפה, עם לאק, שיער מסודר, ישנה, אולי שינה טיפה עמוקה, אבל פשוט ישנה. עד כדי כך זה נראה לנו רגיל שבאחד מהימים האחרונים אותם בילינו לצד מיטתך בטיפול הנמרץ בבית החולים, ירון פגע בטעות ברגלו בקצה המיטה והסתובב בבהלה שמא הפריע לך והעיר אותך משנתך.

ובשמי ובשם שני אחיי, ירון ואביב, גם שמחה על שהיית אמא שלנו. על כל הדברים הטובים שיכולת לתת לנו, על הדאגה שלך, על האהבה, ועל הרכות. אם יש דבר שאני חושב שטבוע בזכרון שלושתנו זו תחושת הדאגה העוטפת והמלאה בזמן של מחלה או קושי, בחזרה מהצבא לבית, במחלה, בפציעה, במצוקה. ריח הסדינים הנקיים ותחושת הדאגה העוטפת שמורים אצלנו עמוק, בבטננו ובזכרוננו.

וגם הכרת תודה עמוקה, וסליחה, על כפיות הטובה הכרוכה פעמים כה רבות באופן בלתי ניתן להפרדה בתפקיד האמא. הכעס, והמילים, והקשיים. הכל קצף על פני המים.

אז זה מה שיש לנו היום. עצב, וכאב, ושמחה, וחוסר אונים, והכרת תודה וגעגוע.

תודה לך שהיית אמא שלנו, אנחנו אוהבים אותך.