חיפוש
  • Tami Dubi

השבעה של סבתא*

עודכן ב: אפר 27

בשבעה של סבתא, עמדתי ובכיתי. לי ולסבתא היו יחסים מיוחדים, כך הרגשתי, וכשביקרתי אצלה היא תמיד העניקה לי מטובה (אוי, האוכל!), אבל בעיקר את ההרגשה שאני המיוחד בנכדיה. עוד אני בוכה, ניגש אלי אחי, חיבק אותי ואמר לי בלי להתבלבל "מה אתה בוכה? היא בכלל לא אהבה אותך", ואני בתוך הבכי התחלתי להתפקע מצחוק. עמדנו שנינו, אחי ואני, בוכים וצוחקים עד כאב בטן.

במהלך השבעה ישבנו רבות הנכדים, והחלפנו סיפורים על סבתא. השווינו את מתכוני העוגיות שלה (בפנקס במטבח אחותי מצאה מתכון ישן שסבתא כתבה –"הוסף סוכר, בכמות המתאימה. הוסף קמח, כמה שצריך"...), חזרנו על סיפורי חייה, וחלקנו סיפורי ביקורים. כך התברר לנו שההרגשה שאני חוויתי, לא הייתה מיוחדת לי. כל נכד היה בטוח שבעיני סבתא הוא הוא הנכד הכי מיוחד. כי זו הייתה תכונתה המיוחדת וגדולתה, שלכל אחד היא נתנה את ההרגשה שהוא יחיד ומיוחד, שהוא האהוב, שהוא מאור חייה. ובתוך הסיפורים והצחוק והבכי, לרגע אחד הייתי שוב במרפסת של סבתא ברחוב רוטשילד, יושב על כסא הנדנדה הגדול, וטובל עוגיות בקפה.

השיר החדר של סבתא (אריאל הורוביץ) ממלא אותי געגועים.

זהו כוחו של הביחד. כאב האבדן אינו מצטמצם, כי האבדן הוא תמיד פנימי ואישי. אבל ההישענות על הקרובים מקלה את נשיאתו. חלוקת הכאב עם אחרים מאפשרת התמודדות אחרת, והוצאת הכאב החוצה - דרך סיפורים, אנקדוטות, תמונות ומחשבות – מקלה על ההתמודדות ונותנת משמעות אחרת לאבל. שוב אין אתה לבד באובדן, אלא חולק את החוויה עם הקרובים אליך ועם המבקרים בשבעה, ומשקל הכאב, גדול ככל שיהיה, נחלק קצת על כל הסובבים. ואפילו בימים אלו, שהבדידות נכפית עלינו, אין סיבה להתמודד לבד.

*נכתב ע"י יוני דובי

21 צפיות