חיפוש
  • Tami Dubi

סיפור אישי על השבעה

עודכן ב: אפר 27

כשהייתי כמעט בת 12 נפטר אבי יהושע.

אחי הגדול, שלומיק, היה בן 16 ולמד בבית הספר החלקאי "כנות", ואחי הקטן, איתמר, היה בן 8. אמי היתה בת 38.

גרנו אז במושבה "מזכרת בתיה" וישבנו שבעה על בוקסות (ארגזים של תפוחי זהב), שעליהם קיפלנו שמיכות צבאיות.

מבית הספר של אחי הגדול ארגנו המדריכים, שכל יום יגיעו שניים מחבריו לניחום אבלים. כל יום שני חברים.

לאיתמר היה חבר, מישה, עולה חדש בן גילו מרומניה, שמשפחתו גרה בסמוך לביתנו, והוא היה בא כל יום לאחר בית הספר לשחק עם איתמר בכדור.

המפקד של אמא שלי מ"ההגנה", טוביה אשבל, הגיע מצפת. הוא לא אמר מילה לאמא שלי, רק לחץ את ידה בשתי ידיו חזק חזק, והנהן בראשו.

ורק אלי אף אחד לא בא. לא מהכיתה, לא מהתנועה ולא מהמושבה.

ביום החמישי לשבעה הגיע יוסף כץ, שהיה חבר של אבא שלי והוא הביא איתו את בתו דורית.

משפחת כץ גרה אז בתל אביב, דורית היתה גדולה ממני בשנה ובשנות ילדותינו המוקדמות היינו חברות.

היינו משחקת ביחד, שומרות ביחד על האח הקטן, ומשתעשעות איתו. אבל הם עברו לתל אביב כמה שנים לפני השבעה, ולמרות שלא היו טלפונים, עדיין נשמר הקשר בין המשפחות.

אני זוכרת כשכדורית באה היינו במבוכה גדולה. לא ידענו על מה לדבר, לא ידענו איפה להיות, יצאנו למרפסת ואחר כך לחדר האוכל. הסתובבנו בשקט עד שאיתמר בא עם הכדור והציל אותנו.

דורית ואני גרות רחוק זו מזו ונפגשות לעתים נדירות.

עם זאת, כל פעם שאנחנו נפגשות מיד לב פוגש לב.

כל פעם שאני נזכרת בה אני יודעת- היא היחידה שבאה אלי לשבעה.


ועל מה כל זה? כדי להגיד:


לא חשוב עד כמה תהיו נבוכים בשבעה,

לא חשוב מה תרגישו,

לא חשוב אם לא תצליחו לדבר עם האבל,

לא חשוב מה תאמרו.

פשוט תהיו.

* נכתב ע"י נחמה דובי

22 צפיות